השבוע נפגשנו עם איילת שמולביץ׳ לדבר על חרדה, פחד, עצב, כעס ושפע הרגשות הקשים שבתקופה זו של מלחמה מציפים רבים מאתנו בעוצמה שלא ידענו. שוחחנו על דאגה ועל האפשרות להתמיר אותה לכוונת לב של אהבה. כמו שהבודהה לא לימד בכתה, וגם לא טיפל בחדר הטיפולים, כך איילת מציעה לנו לצאת החוצה למרחב, לשבת על האדמה או להישען על עץ ולנשום איתו. כששאלות של משמעות טורדות, החיבור לרשת סביבנו - לטבע, לאנשים, בעלי החיים והקיום שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנו, הם משאבים חיוניים העומדים לרשותנו תמיד ומאפשרים רווחה גם בימי אי ודאות עמוקה.