דרך הלוחם הרוחני:
דמות הלוחם במסורת הבודהיסטית

סדרת ימי תרגול זו מזמינה להעמיק בדרך הבודהיסטית דרך דימוי רב־עוצמה - הלוחם. לא לוחם במובן האלים או הירואי, אלא הלוחם כמשל, כמטאפורה להליכה בדרך של מחוייבות, נוכחות, משמעת ופעולה שאינה נובעת מפחד. 
מטאפורת הלוחם מופיעה לכל אורכה של המסורת הבודהיסטית. בקאנון הפאלי מתוארת דרכו של הנזיר כעימות פנימי מול צבאות מארה – כוחות הפחד, הפיתוי והמוות – באמצעות ריכוז, משמעת וחוכמה מעשית. במסורת המהאיאנה, הבודהיסטווה מנג’ושרי מחזיק בחרב החותכת את אשליות התודעה. במסורות הטנטריות – בעיקר בטיבט – הלוחם מגלם את היכולת להתמיר רגשות עזים לכוח משחרר, פועל וחומל. ובזן היפני, ניכרת השפעה הדדית בין אתוס הסמוראי לבין האידיאל של דיוק, תגובה ספונטנית, והיעדר פחד. העובדה שהבודהיזם – מסורת המדגישה אי־אלימות, אי־אחיזה וויתור – עושה שימוש בדימויים של קרב, חרב ונחישות לוחמת, עשויה לעורר תמיהה. אך הדימויים הללו אינם מכוונים כלפי חוץ, אלא להפניית המבט פנימה – להפניית החרב כלפי הדחף, הפחד, ההשתוקקות והבורות. הקרב האמיתי אינו מתקיים בין לוחמים, אלא בתוך התודעה. כלי הנשק אינם אלימות או שליטה, אלא תשומת לב, חוכמה, והיכולת להישאר יציב ונוכח גם מול מה שמכאיב. האומץ הנדרש איננו אומץ של תוקפנות – אלא של פגישה ישירה עם מה שלרוב אנו נרתעים ממנו. מתוך כך, דמות הלוחם אינה סותרת את עקרונות הדרך – אלא מאירה אותם באור אחר: חד, פשוט, וחסר פניות.

כל מפגש בסדרה מוקדש לאיכות אחרת בדרכו של הלוחם: מוטיבציה, ריכוז, משמעת, סיבולת, תודעת המוות וחמלה – ובוחן אותה הן מתוך מקורות המסורת והן מתוך התנסות ישירה: בגוף, בנשימה, ביחסים, בשתיקה ובשיחה.

בשנים האחרונות, כשמלחמה, אובדן וחרדה הפכו למצב מתמשך במרחב הישראלי הקריאה להתבונן בלוחם הבודהיסטי מקבלת ממד נוסף. היא מזמינה אותנו לשאול כיצד ניתן להחזיק עמידה פנימית גם כשכולנו פצועים, כיצד לפעול מבלי להיסגר, וכיצד לא להיאחז בכאב מבלי לברוח ממנו.