הבוץ והלוטוס

בשנת לימודים תשפ״ה התכנסנו אחת לחודש לסדרת מפגשי ״הבוץ והלוטוס״, בהשראת הדימוי הבודהיסטי המוכר.

הבוץ – כך לפי הדימוי - הוא שלב הכרחי לפריחתו של הלוטוס: הוא חומרי היסוד שמהם עשוי הלוטוס. כשיבוא זמנו, ייבול הלוטוס ויחזור וייעשה בוץ. במילים אחרות, הסבל מעצב את יכולתנו לחיות, להיות בני אנוש, נדיבים, חומלים. הלוטוס אסיר תודה לחיים שיצרו אותו.

אלא שמשהו עלול להטעות בדימוי היפה-מדי הזה.

 

חיינו, ובמיוחד בשנה האחרונה, מראים לנו שידנו האחת בוץ והשנייה לוטוס, שהבוקר לוטוס והערב בוץ, ששכונתנו הקטנה מלאה בכתמים ורבדים של בוץ ולוטוס שהולכים זה אל זה כל הזמן, ובעצם אינם נפרדים זה מזה אף פעם, אלא בדימויים היפים.

חיינו, ולכן הלימוד שלנו, אינם מהלך חד כיווני מן הבוץ אל הלוטוס, אלא חביקתם יחד, בריבוא הצורות החמקמקות בהן הקושי והשחרור כרוכים, יוצרים זה את זה, באופן שאי אפשר להפריד. בהכרעות האישיות, החברתיות, התרבותיות, הפוליטיות של ימינו, יום יום מתקיימת ההופעה הבו-זמנית של הצער והשחרור, שגרת היגון והשמחה הטבולים זה בזה, כשהם מלמדים זה את זה אופני חיים.

 

בסדרת המפגשים התוודענו לאופנים השונים בהם דימוי הבוץ והלוטוס משתרגים בחיינו, ואיך דווקא חביקתם יחד כתנאי חיים וכתנאי אימון, עשויים להעשיר את חיינו, ואת החברה הדואבת שלנו.