מַמָּשׁ כְּאִלּוּ חַיֶּבֶת לִהְיוֹת בִּי
כַּמּוּת כָּזֹאת שֶׁל כְּאֵב,
אִם לֹא בַּנֶּפֶשׁ הֲרֵי בַּגּוּף,
אִם לֹא בָּרֶגֶל הֲרֵי בַּצֵּלָע,
אִם לֹא מִתַּחַת לַלֵּב הֲרֵי בַּבִּרְכַּיִם.
הַחֻלְשָׁה חַיָּה בִּי בִּגְבוּרָה
וְנֶאֱבֶקֶת עַל קִיּוּמָהּ.
אוּלַי הִיא בְּרֵרָה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא נֻסְּתָה,
אֹפֶן אַחֵר שֶׁל חַיִּים, שֶּׁבְּרֹב יְעִילוּתֵנוּ
הִשְׁחַתְנוֹ וְהִשְׁלַכְנוּ הַצִּדָּה,
אַֹרח קִיּוּם עָדִין, רָגִישׁ,
אֲשֶׁר בּוֹכֶה בְּתוֹכֵנוּ.
(אווה קילפי, 'הפרפר חוצה את הכביש', תרגום רמי סער)

כולנו חווים כאב. בין אם רגעי וחולף, ובין אם בכאב, הנובע מחולי מעצם היותנו יצורים חיים בגוף, מובטח לנו שכך או אחרת, בשלב כזה או אחר - נחווה כאב.

במפגש עם מולי נגענו בדרך בה הכאב מטלטל את קיומנו ובמיוחד כאשר אנחנו מתנגדים לו או מנסים להדוף אותו. שוחחנו על הדרך בה הדיפה של דבר מה עשויה דווקא להגבירו ולהשיג את התוצאה ההפוכה.
בשיחה מציע מולי דרכים חדשות להתבונן בכאב, לחקור אותו על רבדיו, גווניו וביטוייו השונים, ולמעשה - פשוט לשבת אתו. ככה פשוט, ככה מורכב...
הרהרנו בדרך בה חקירה והתבוננות פשוטה בדברים יכולה לייצר מערכת יחסים חדשה עם כאבים ועם החיים בכלל, ובחשיבות האימון במדיטציה, כאפשרות פרקטית לשחרור מאי הנחת המלווה את הכאב, ואפילו כאפשרות לחוות שמחה והתרחבות הלב, לצד הכאב ועמו.